הריאיון עם מועתז עזאיזה מציב באור הזרקורים את הצנזורה העצמית בתקשורת בעזה
אחד מצלמי העיתונות מעזה המוכרים ביותר בעולם העלה שאלה לא נוחה על הסיקור מהרצועה: מה קרה כשהמצלמות תיעדו פלסטינים שמתחו ביקורת על חמאס?
מועתז עזאיזה, שתצלומיו וסרטוניו מעזה הגיעו למיליוני אנשים ברחבי העולם, דן בנושא בריאיון ארוך בפודקאסט ״תקארוב״ של אחמד אל-ביקאווי.
תיאור הפרק מטעם הפודקאסט עצמו מדגיש את אחת השאלות המרכזיות שהופנו לעזאיזה: מדוע הוא צילם אנשים שהביעו את דעתם על חמאס, בעוד צלמים אחרים התרגלו לכבות את המצלמות?
אין בכך הוכחה שכל עיתונאי בעזה פעל לפי הוראות חמאס. אך זו עדות ישירה באופן חריג לצנזורה עצמית סביב אחד הנושאים הרגישים ביותר מבחינה פוליטית בעזה.
והעדות של עזאיזה אינה עומדת לבדה.
כשהביקורת על חמאס גורמת להורדת המצלמה
פרק 233 של ״תקארוב״ נקרא ״מי כופה נרטיב אחד על עזה?״
התיאור הרשמי שלו מעמיד את עזה שעזאיזה מכיר מול ״עזה בתקשורת״ ושואל מדוע לדעתו הנרטיב הדומיננטי אינו מייצג את התמונה המלאה. חשוב במיוחד שהוא מציין במפורש שהדיון עוסק בשאלה מדוע עזאיזה צילם אנשים שהביעו את דעתם על חמאס, בעוד אחרים התרגלו לכבות את המצלמות.
להבחנה הזאת יש משמעות.
אין צורך להחרים מצלמה כדי שצנזורה תפעל. אם צלמים כבר יודעים אילו אמירות עלולות לגרום בעיות, הם יכולים פשוט להפסיק לצלם.
התוצאה אינה בהכרח דיווח מפוברק. היא עשויה להיות עדינה יותר: הצופים רואים סבל אמיתי, הרס אמיתי ועדויות אמיתיות, אבל הסיכוי שקולות מסוימים, המסוכנים מבחינה פוליטית, יגיעו אליהם קטן בהרבה.
מערכת לחצים שעליה דווח
הג'רוזלם פוסט, שדיווח על הריאיון בערבית, כתב שעזאיזה הרחיק לכת אף יותר.
לפי תרגום העיתון, הוא תיאר קבוצת WhatsApp בשם ״סמארט״, שלדבריו נוהלה בידי איש תקשורת של חמאס במעבר רפיח ושימשה לארגון קמפיינים נגד עיתונאים ואחרים שערערו על הנרטיב המועדף.
לפי הדיווח, עזאיזה תיאר הפצה של פרטים אישיים ומספרי טלפון כדי שפעילים יוכלו לתקוף ולהטריד אנשים מסוימים ברשת. הדיווח גם ייחס לו את הטענה שצלמים למדו להוריד את המצלמות כשמישהו דיבר בגנות חמאס.
הוועד להגנה על עיתונאים מצא את אותו דפוס באופן עצמאי
מה שמעניק חשיבות לדבריו של עזאיזה הוא הראיות העצמאיות שכבר קיימות על סביבת העבודה של עיתונאים בעזה.
במאי 2025 פרסם הוועד להגנה על עיתונאים (CPJ) תחקיר המבוסס על ראיונות עם עיתונאים מעזה ועם איגוד העיתונאים הפלסטינים.
העיתונאי תאופיק אבו ג'ראד סיפר ל-CPJ שאיש ביטחון של חמאס הזהיר אותו שלא לסקר הפגנה נגד המלחמה. לדבריו, בעבר הוכה ונחקר בידי רעולי פנים המזוהים עם חמאס, ושוחרר לאחר שהבטיח להפסיק לדווח.
עיתונאי אחר סיפר ל-CPJ שאנשי ביטחון הפנים של חמאס עקבו לעיתים אחרי עיתונאים בזמן עבודתם.
הצלם אבראהים מוחארב אמר שגברים שהציגו את עצמם כחוקרי משטרה היכו אותו עד שאיבד את הכרתו. מוחמד אבו עון אמר שאנשי ביטחון הפנים של חמאס עצרו והיכו אותו לאחר שאישה שראיין העליבה את חמאס ואת מנהיגיו.
איגוד העיתונאים הפלסטינים תיאר תמונה רחבה עוד יותר.
יו״ר האיגוד, נאסר אבו בכר, אמר ל-CPJ שהפרות המיוחסות לרשויות חמאס ולתנועה כללו זימונים, חקירות, איומים, מכות, מעצרים, איסורי פרסום, התערבות בתוכן ומעקב.
סגנו, תחסין אל-אסטל, אמר ל-CPJ שעיתונאים רבים החלו להפעיל צנזורה עצמית כדי להימנע מבעיות עם מנגנוני הביטחון.
בנפרד, Freedom House דיווח שהתקשורת בעזה אינה חופשית ושעיתונאים מתמודדים זה שנים עם דיכוי מצד מנגנון ביטחון הפנים של חמאס, ובכלל זה מעצרים, חקירות וטענות להכאה. הארגון גם מציין שהפחדה מצד חמאס וארגונים חמושים אחרים מגבילה את הביטוי הפוליטי בעזה.
רשויות חמאס מכחישות התערבות בסיקור
ישנה הכחשה רשמית.
אסמאעיל א-ת'ואבתה, מנכ״ל משרד ההסברה הממשלתי בעזה, אמר ל-CPJ שהרשויות לא קיבלו תלונות הנוגעות לאיומים בשל סיקור מחאות או לזימונים בידי אנשי ביטחון הפנים.
הוא אמר שעיתונאים יכולים לסקר אירועים בחופשיות ושרשויות עזה מחויבות למנוע מגופי הביטחון להתערב בתכנים תקשורתיים או בעבודת עיתונאים.
מול ההכחשה הזאת ניצבות עדויות של עיתונאים ושל איגוד העיתונאים הפלסטינים המתארות בדיוק התערבות כזאת.
התיעוד מ-7 באוקטובר שעזאיזה אומר שלא פרסם
הג'רוזלם פוסט דיווח גם על קטע בולט נוסף מהריאיון.
לפי תרגומו, עזאיזה אמר שצילם פלסטינים תוקפים שבויים ישראלים לאחר שראה רכב של גדודי אל-קסאם ב-7 באוקטובר 2023, אך בחר שלא לפרסם את התיעוד משום שסבר שישראל עלולה להשתמש בו כדי לזהות פלסטינים הנראים בסרטון.
גם כאן, Israel News Pulse לא אימת באופן עצמאי את הנוסח המדויק בערבית ואת ההקשר מתוך תמליל מלא.
אבל אם התרגום מדויק, העדות ממחישה הבחנה חשובה בהבנת סיקור מלחמות.
השאלה אינה רק אם תמונה אמיתית.
השאלה היא גם אילו תמונות אמיתיות מתפרסמות, אילו נגנזות, אילו קולות נותרים נשמעים ואילו נעלמים כשהמצלמה מורדת.
מה הריאיון עם עזאיזה מוכיח, ומה לא
הריאיון עם עזאיזה אינו מוכיח שכל עיתונאי בעזה הוא תועמלן של חמאס.
הוא אינו מוכיח שכל תצלום או דיווח שיצאו מעזה הוכוונו בידי גורם מרכזי.
והוא אינו מוכיח את הטענה שכל העיתונאים השתייכו לקבוצת תקשורת אחת בשליטת חמאס.
הוא כן מספק בסיס לטענה שניתן לבסס טוב יותר.
אחד הצלמים המפורסמים ביותר מעזה דן בפומבי בסביבת תקשורת שבה ביקורת על חמאס עלולה לגרום לכיבוי מצלמות. בנפרד, ארגונים עצמאיים לחופש העיתונות תיעדו עיתונאים שתיארו הפחדה, תקיפה, מעקב, התערבות וצנזורה עצמית תחת שלטון חמאס.
יש לכך חשיבות בפרשנות של דיווחים משטח שבו גם הגישה של תקשורת זרה עצמאית הוגבלה מאוד, ושבו עיתונאים פלסטינים מקומיים נשאו בנטל יוצא דופן של תיעוד המלחמה, לעיתים תוך סיכון אישי עצום.
הראיות אינן מצדיקות פסילה של כל מה שצולם בעזה.
הן כן מצדיקות שאלה שזוכה להרבה פחות תשומת לב:
לא רק מה הראו המצלמות בעזה, אלא מה למדו העיתונאים לא להראות?
