התיק של ועדת האו״ם נגד ישראל מותיר את השאלות הקשות ביותר ללא מענה
ב-26 באוקטובר 2026 פרסם אתר נציבות האו״ם לזכויות האדם, OHCHR, את הכותרת הבאה: ״ישראל ביצעה פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות בשטח הפלסטיני הכבוש על רקע רצח עם מתמשך בעזה, קובעת ועדת החקירה של האו״ם״.
הניסוח נחרץ. המעמד המשפטי של הממצאים מצומצם בהרבה. הם לא נקבעו במשפט פלילי. אלה מסקנותיה של ועדה מטעם מועצת זכויות האדם, ששיטות העבודה שלה, המנדט שניתן לה והדרך שבה בחנה הסברים חלופיים ראויים לבדיקה קפדנית לא פחות מהמעשים שהיא מגנה.
השאלה המרכזית היא כיצד עוברת הוועדה מתיעוד של מוות והרס למסקנה שישראל התכוונה להשמיד את הפלסטינים כעם. היקף הסבל, כשלעצמו, אינו יכול להשיב על כך.
המרחק בין חקירה לפסק דין
מסמך תנאי הפעולה של הוועדה קובע רף של ״יסוד סביר״ לממצאיה. זהו רף חקירתי, הנמוך במידה ניכרת מהוכחה מעבר לספק סביר הנדרשת להרשעה בבית הדין הפלילי הבינלאומי.
בית הדין הבינלאומי לצדק בוחן אחריות של מדינות במסגרת משפטית אחרת. בתיקי רצח עם הוא דרש ראיות חותכות לחלוטין. כאשר מסיקים כוונה מתוך דפוס התנהגות, כוונה לבצע רצח עם צריכה להיות המסקנה הסבירה היחידה שניתן להסיק ממנו.
הוועדה מכירה את ההבחנה הזאת. בניתוח שפרסמה בספטמבר 2025 היא טענה שהראיות שלה בנוגע לכוונה עומדות גם בניסוחים המחמירים האלה. המחלוקת היא אם ההנמקה מצדיקה את הטענה: האם הסברים חלופיים נבחנו ברצינות ונשללו על בסיס ראיות.
ראיונות, רשומות רפואיות, תצלומי לוויין ומידע ממקורות גלויים יכולים לתרום לחקירה. ערכם תלוי במה שהם מוכיחים. עד יכול לתאר פיצוץ במדויק בלי לדעת איזה מידע מודיעיני עמד בבסיס התקיפה. תמונה יכולה להראות בניין הרוס בלי לחשוף את השימוש הצבאי שנעשה בו או את המידע שהיה בידי המפקדים לפני התקיפה.
הראיות צריכות לתמוך במסקנה שמסיקים מהן. מעמדה המוסדי של הוועדה אינו יכול להשלים את השלבים החסרים.
מניין הרוגים אינו שחזור של קרב
ההבחנה הזאת נעשית חשובה במיוחד כשנתוני הנפגעים נכנסים לטיעון.
משרד הבריאות בעזה, הפועל תחת שלטון חמאס, אינו מפריד בין אזרחים ללוחמים בנתוני ההרוגים הכוללים שהוא מפרסם. גם ארגון ניטור הסכסוכים ACLED מצביע על אי-ודאות בנוגע לאחריות לחלק ממקרי המוות ועל מגבלות באימות בשטח של הטענות הפלסטיניות והישראליות הסותרות על מספרי הנפגעים.
הפערים האלה נוגעים בדיוק למידע הדרוש להערכת התנהלות צבאית. נתון כולל אינו יכול לקבוע מי השתתף בלחימה, מי נקלע לתקיפה, איזה כוח גרם למותו של אדם מסוים או אם התקיפה הפרה את החוק.
הממצאים האחרונים של הוועדה כוללים לפחות 196 פלסטינים שלפי הדיווח נהרגו סמוך לקו ההפרדה של הפסקת האש בעזה, שהלך והתקדם. היא מציינת גם 254 פלסטינים שנהרגו בתקיפות אוויריות ביהודה ושומרון בין 7 באוקטובר 2023 ל-30 בספטמבר 2026, לעומת שישה בין 2008 ל-6 באוקטובר 2023.
ההשוואה ממחישה הסלמה חדה. כדי לקבוע אחריות פלילית צריך לשחזר את האירועים שמאחורי המספרים.
לאורך הקו הצהוב, פירוש הדבר הוא לבחון תיעוד תצפיות, תנועות בשטח, איומים כפי שנתפסו והוראות פתיחה באש. בתקיפות אוויריות צריך לבחון מטרות, מודיעין, אמצעי לחימה ואמצעי זהירות. חזרה על מספר הרוגים כולל, נפוץ ככל שיהיה, אינה יכולה להשיב על השאלות האלה.
מקרי המוות מחייבים בדיקה. כך גם הטענה שהמספרים מוכיחים מדיניות פלילית מסוימת.
חמאס עיצב את שדה הקרב
כל הסבר לכוונתה של ישראל חייב להתחיל במתקפה שהציתה את המלחמה.
ב-7 באוקטובר 2023 רצחו מחבלים בהובלת חמאס כ-1,200 בני אדם וחטפו 251 בני ערובה. מטרות המערכה המוצהרות של ישראל כללו את פירוק היכולות הצבאיות של חמאס, השבת החטופים ומניעת מתקפה נוספת.
המטרות האלה מספקות הסבר צבאי שיש לבחון מול המעשים הנחקרים. קביעה בדבר רצח עם אינה יכולה פשוט להתייחס אליהן כאל נתון חסר חשיבות.
כך גם בנוגע לשיטות הפעולה של חמאס. מחקר שפרסם מרכז המצוינות לתקשורת אסטרטגית של נאט״ו עוד לפני המלחמה תיעד שימוש במגינים אנושיים, תשתיות צבאיות בקרב אוכלוסייה אזרחית ותקיפות שיצאו מאזורי מגורים או מסביבתם.
כך נוצר במכוון שדה קרב מורכב. מבנים אזרחיים ופעילות צבאית נמצאים באותו מרחב, מסכנים אזרחים ומקשים על קבלת החלטות בנוגע למטרות. הערכת ההרס שנגרם מחייבת לחקור את הפעילות הצבאית הזאת, במקום לראות בנזק עצמו הסבר מספק לכוונתה של ישראל.
מספר גבוה של נפגעים אזרחים אינו מוכיח כשלעצמו רצח עם. הדרישה המשפטית היא כוונה מיוחדת להשמיד קבוצה מוגנת, כולה או חלקה. אי אפשר להפוך מערכה נגד ארגון טרור הנטמע באוכלוסייה לפשע הזה רק באמצעות הצבעה על תוצאותיה ההרסניות.
גם אמירות זקוקות להקשר. גם החוקרים.
אמירות של בעלי תפקידים הן ראיות רלוונטיות, במיוחד כשהן חסרות אחריות או שוללות אנושיות. משמעותן עדיין תלויה במילים שסביבן, בקהל שאליו כוונו, בסמכותו של הדובר ובקשר להחלטות בפועל.
אי אפשר לקרוא אמירה על השמדת חמאס כאילו היא אמירה על השמדת הפלסטינים. לרטוריקה של פוליטיקאי ולפקודה צבאית יש משקל ראייתי שונה. כאשר אמירות אכן מתייחסות לאזרחים, החוקרים צריכים לקבוע מה הן מלמדות על המעשים הנטענים.
גם הרקע של מי שמכריעים בשאלות האלה ראוי לבדיקה.
ארגון UN Watch תיעד את תמיכתה של יו״ר הוועדה לשעבר, נאווי פילאי, בעצומה מ-2020 שכותרתה ״הטילו סנקציות על ישראל של האפרטהייד!״, עוד לפני מינויה. תמיכה פומבית בסנקציות בנימוקים הקשורים לנושאים שנחקרים בהמשך מעוררת חשש ממשי לדעה שנקבעה מראש.
גם המבנה המוסדי עורר ביקורת רחבה יותר. אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד, נורווגיה ובריטניה הביעו ב-2025 התנגדות להקמת הוועדה ללא מגבלת זמן.
החששות האלה אינם נעלמים משום שהוועדה מגדירה את עצמה עצמאית. עצמאות צריכה להיראות באופן שבו היא מתמודדת עם ראיות שאינן נוחות לה.
אחריות אינה יכולה להשתנות לפי זהות הנאשם
משרד החוץ הישראלי דחה את הדוח האחרון וכינה אותו ״מסמך תעמולה מנותק מהמציאות״. הטענה המרכזית שלו ראויה להתייחסות: מסקנות הוועדה מוצגות בוודאות החורגת ממעמדן המשפטי.
הוועדה כבר קבעה בעבר שחמאס אחראי לפשעי מלחמה. ההכרה הזאת אינה מכריעה אם הנהגת חמאס, שיטותיו ואחריותו נבדקות בקפדנות דומה כאשר מוסקות מסקנות רחבות יותר על ישראל.
טענות קונקרטיות נגד אנשי כוחות הביטחון הישראלים מצדיקות חקירה מהימנה. הליך רציני צריך לקבוע אחריות על בסיס ראיות שיכולות לעמוד במבחן, לרבות ראיות שסותרות את הנחות המוצא של החוקרים.
מוסדות בינלאומיים פוגעים באמינותם כאשר הערכות שנויות במחלוקת מוצגות כקביעות משפטיות מוכרעות. הם גם מטשטשים את תמונת הסכסוך כאשר אחריותו של חמאס לפתיחת המלחמה ולעיצוב שדה הקרב נדחקת להערת שוליים.
ישראל רשאית להגן על אזרחיה ולדרוש שההאשמות נגדה יעמדו ברף ההוכחה המשפטי הרלוונטי. אותן אמות מידה צריכות לחול גם על חמאס. בלי ההקפדה הזאת, שפת האחריות המשפטית הופכת לכלי לקידום עמדה.
