חמאס וישראל: האידאולוגיה האסלאמיסטית שמאחורי סכסוך שאינו רק טריטוריאלי

הסכסוך בין ישראל לחמאס נידון לעיתים קרובות דרך עזה, גבולות, התנחלויות, פליטים, מבצעים צבאיים ותביעות לאומיות מתחרות.

אלה סוגיות ממשיות. אבל מסמכיו של חמאס עצמו מראים שהסכסוך שלו עם ישראל מעולם לא הוגבל למדיניות הישראלית או לשטחים שנכבשו ב-1967.

מאמנת היסוד שלו ועד למצע המדיני המאוחר יותר, חמאס דחה שוב ושוב את הלגיטימיות של ריבונות יהודית קבועה בארץ שהוא מגדיר כפלסטין. האמנה המקורית תיארה את הארץ כהקדש דתי אסלאמי שאסור לוותר עליו לעולם. המסמך המדיני מ-2017 ריכך חלק מהרטוריקה של התנועה, אך עדיין סירב להכיר בישראל והותיר בעינה את התביעה לכל השטח שבין נהר הירדן לים התיכון.

להבחנה הזאת יש חשיבות.

מחלוקת על גבולות אפשר, תאורטית, לפתור באמצעות שינוי גבולות. מחלוקת על מדיניותה של ממשלה אפשר, תאורטית, לפתור כאשר המדיניות משתנה.

אבל אידאולוגיה השוללת את הלגיטימיות של המשך קיומה של המדינה האחרת מציבה בעיה שונה מיסודה.

ניתוח שפרסם לאחרונה המרכז הבינלאומי לחקר האסלאם הפוליטי, CSPii, טוען שהממד הדתי והאידאולוגי הזה מסייע להסביר את החשיבות החריגה שקיבלה ישראל בחלקים מהאסלאם הפוליטי.

חלק מהטענות הרחבות יותר של CSPii חורגות ממה שהראיות מאפשרות לבסס. אי אפשר להתייחס באחריות למוסלמים, לארגונים אסלאמיסטיים, לממשלות ערביות, לאיראן, לחמאס ולארגון לשיתוף פעולה אסלאמי כאילו הם שחקן פוליטי אחד.

אבל בכל הנוגע לחמאס עצמו, התיעוד בולט.

אמנת היסוד של חמאס הרחיקה הרבה מעבר להתנגדות למדיניות ישראל

חמאס פרסם את אמנתו המקורית באוגוסט 1988.

המסמך זיהה במפורש את תנועת ההתנגדות האסלאמית כאחת הזרועות הפלסטיניות של האחים המוסלמים, והכריז שהאסלאם הוא המסגרת שממנה שואב חמאס את רעיונותיו ואת תוכניתו הפוליטית.

גם תפיסתו הטריטוריאלית נוסחה במפורש.

סעיף 11 הכריז שאדמת פלסטין היא וקף אסלאמי, כלומר הקדש דתי לדורות הבאים של המוסלמים. לפי המסמך, שום מדינה ערבית, ארגון פלסטיני, מלך, נשיא או סמכות פוליטית אחרת אינם רשאים לוותר על חלק כלשהו ממנה.

זהו מרכיב חיוני להבנת הבעיה האידאולוגית שניצבת בפני ישראל.

האמנה לא הסתפקה בדרישה למדינה פלסטינית בגדה המערבית ובעזה.

היא שללה את הלגיטימיות של ויתור קבוע על חלק כלשהו מהשטח שחמאס ראה בו פלסטין.

סעיף 13 דחה יוזמות שלום וועידות בינלאומיות, וקבע שחמאס אינו רואה פתרון לשאלה הפלסטינית אלא באמצעות ג'יהאד. סעיף 15 הגדיר את הג'יהאד כחובה אישית כאשר אדמה מוסלמית נכבשת.

במילים אחרות, מסמך היסוד של חמאס הפך את הסכסוך ממחלוקת טריטוריאלית רגילה למאבק דתי ולאומי גם יחד.

האמנה כללה גם אנטישמיות מפורשת

אמנת 1988 לא הבחינה בעקביות בין ישראל, ציונות ויהודים.

המבוא שלה תיאר את מאבקו של חמאס כמאבק נגד יהודים. סעיף 7 כלל חדית' העוסק באחרית הימים ומתאר מוסלמים הנלחמים ביהודים. במקומות אחרים ייחס המסמך לאויב יהודי קולקטיבי השפעה יוצאת דופן על עולם הכספים, התקשורת, מהפכות ומוסדות בינלאומיים.

הוא גם הסתמך על הפרוטוקולים של זקני ציון, אחד מכתבי הקונספירציה האנטישמיים הידועים לשמצה בהיסטוריה המודרנית.

יש לכך חשיבות משום שאי אפשר לצמצם את הרטוריקה הזאת לביקורת על התנחלויות ישראליות, מבצעים צבאיים או מדיניות ממשלתית.

המסמך שילב עוינות כלפי יהודים כקבוצה לצד התנגדותו של חמאס לציונות ולמדינת ישראל.

בה בעת, הדיוק חשוב. מיתולוגיית הקונספירציה שמייצגים הפרוטוקולים מקורה באנטישמיות האירופית המודרנית, ולא רק במסורת הדתית האסלאמית. האידאולוגיה של חמאס מ-1988 שילבה מוטיבים דתיים אסלאמיים, לאומיות פלסטינית, התנגדות לציונות ותאוריות קונספירציה אנטישמיות אירופיות.

חמאס שינה את הרטוריקה ב-2017, אך לא הכיר בישראל

ב-2017 פרסם חמאס מסמך מדיני חדש.

ההבדלים היו משמעותיים.

חמאס תיאר את עצמו כעת כתנועת שחרור והתנגדות לאומית פלסטינית אסלאמית. התיאור הרשמי שלו כזרוע של האחים המוסלמים נעלם. המסמך השמיט את תכני הקונספירציה הבוטים ביותר נגד יהודים שהופיעו באמנת 1988, וקבע במפורש שהסכסוך של חמאס הוא עם המיזם הציוני ולא עם יהודים בשל דתם.

הוא גם העניק מקום רב יותר ללאומיות הפלסטינית, לפלורליזם פוליטי ולאפשרות של מדינה פלסטינית בקווים שקדמו ל-1967.

אין לבטל את השינויים האלה כלאחר יד.

אבל גם אין לבלבל בינם לבין הכרה בישראל.

המסמך מ-2017 קובע במפורש שלא תהיה הכרה בלגיטימיות של מה שחמאס מכנה הישות הציונית. הוא מגדיר את פלסטין כמשתרעת מנהר הירדן ועד לים התיכון, ודוחה כל חלופה למה שהוא מתאר כשחרורה המלא של פלסטין.

במקביל, המסמך קובע שאפשר לראות בהקמת מדינה פלסטינית בקווי 4 ביוני 1967 נוסחה להסכמה לאומית.

ההבחנה מכרעת.

חמאס אותת שיוכל לקבל מדינה פלסטינית על חלק מהשטח בלי להכיר בישראל ובלי לוותר על תביעתו לשאר השטח.

המסמך מ-2017 גם לא ביטל רשמית את אמנת 1988.

לכן, אף שחמאס מיתן מרכיבים חשובים בשפתו, בעיקר בנוגע ליהודים, הוא המשיך לדחות את ישראל כמדינה ריבונית קבועה ולגיטימית.

השאלה אינה רק היכן יעברו גבולות ישראל

כאן נעשה הממד האידאולוגי רלוונטי במיוחד לישראל.

ממשלות ישראל יכולות להשתנות.

מדיניות ההתנחלויות יכולה להשתנות.

טקטיקות צבאיות יכולות להשתנות.

תאורטית, אפשר לנהל משא ומתן על גבולות.

אבל אף אחד מהשינויים האלה אינו פותר כשלעצמו תפיסה אידאולוגית שלפיה ריבונות יהודית קבועה בכל מקום שבין נהר הירדן לים התיכון נותרת בלתי לגיטימית.

השפה של חמאס מ-2017 גמישה יותר מבחינה פוליטית מאמנת 1988, אך היא עדיין מציבה מכשול יסודי בפני כל הסדר המחייב את חמאס לקבל את ישראל כמדינה קבועה.

אין פירוש הדבר שכל פלסטיני מחזיק בעמדה הזאת.

פירוש הדבר שחמאס מחזיק בה.

ומסמכיו של חמאס עצמו הם הראיה.

ירושלים מעניקה לחמאס סוגיה רחבה הרבה יותר מעזה

ירושלים מרכזית במסגרת האידאולוגית הזאת משום שהיא מחברת בין הלאומיות הפלסטינית לבין הגאוגרפיה המקודשת לאסלאם.

מתחם חראם א-שריף, שבו נמצא מסגד אל-אקצא והמוכר ליהודים כהר הבית, הוא אחד האתרים הדתיים הרגישים בעולם.

במסורת האסלאמית, ירושלים קשורה למסע הלילי של מוחמד ולעלייתו השמיימה, וכן לכיוון התפילה הראשון באסלאם.

חמאס שילב שוב ושוב את המשמעות הדתית הזאת במאבקו הפוליטי.

אמנת 1988 מתארת את פלסטין כארץ שבה אתרים אסלאמיים קדושים מרכזיים, ומציגה במפורש את הבעיה הפלסטינית כבעיה דתית שעל המוסלמים להבין על בסיס זה. היא קושרת ישירות בין אל-אקצא לחובת ההתגייסות גם מחוץ לפלסטין עצמה.

כך יכול חמאס להפוך עימות מקומי או לאומי לסוגיה חוצת גבולות.

עימות בירושלים יכול להיות מוצג כמתקפה על מוסלמים הרחק מעבר לירושלים.

סכסוך שמקורו בעזה יכול להיות מוצג כקרב על אל-אקצא.

המנגנון הזה התבלט בבירור ב-7 באוקטובר 2023.

השם "מבול אל-אקצא" למתקפת 7 באוקטובר לא נבחר במקרה

חמאס לא קרא למתקפת 7 באוקטובר על שם עזה.

הוא כינה אותה "מבול אל-אקצא".

מוחמד דף, אז מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, הזכיר את אל-אקצא, את האסירים הפלסטינים וטענות נוספות כשבישר על המבצע ופנה לקהלים ברחבי העולם הערבי והמוסלמי.

השם סייע לחמאס להציג את המתקפה כמשהו רחב יותר ממבצע צבאי היוצא מעזה. הוא קשר אותה לירושלים ולאחד האתרים הדתיים החשובים ביותר באסלאם.

אבל אסור לבלבל בין ההצדקה שהציג חמאס לבין תיאור אובייקטיבי של מה שהתרחש ב-7 באוקטובר.

ועדת החקירה הבינלאומית העצמאית של האו"ם קבעה שאזרחים הותקפו במכוון במהלך המתקפה, ושהיא תוכננה ותואמה במשך תקופה ממושכת. הוועדה מצאה שחמאס הוביל ותיאם את המתקפות, ושהזרוע הצבאית שלו ביצעה אותן לצד ארגונים פלסטיניים חמושים נוספים. הוועדה תיעדה גם חטיפות אזרחים לעזה, ובהם ילדים.

בהמשך ניסה חמאס להציג את המבצע ככזה שכוון בעיקר נגד מטרות צבאיות ישראליות.

הראיות העצמאיות אינן תומכות בגרסה הזאת.

לכן, משמעות השם "מבול אל-אקצא" אינה באישור ההצדקה של חמאס, אלא בחשיפת הדרך שבה הציגה התנועה מתקפה שכללה אלימות מכוונת נגד אזרחים כחלק ממאבק דתי ולאומי רחב יותר, שמרכזו ירושלים.

הקשר לאחים המוסלמים החל עשרות שנים לפני חמאס

חמאס לא המציא את הרעיון של פלסטין כסוגיה פוליטית אסלאמית.

האחים המוסלמים היו מעורבים עמוקות בסוגיית פלסטין עשרות שנים לפני שחמאס קם.

בהנהגת חסן אל-בנא התגייסה התנועה סביב הסוגיה הפלסטינית בתקופת המנדט הבריטי, וחברים ומתנדבים של האחים המוסלמים השתתפו במלחמת 1948.

חמאס מיקם את עצמו במודע בתוך הרצף ההיסטורי הזה.

אמנת 1988 זיהתה את התנועה כזרוע פלסטינית של האחים המוסלמים והתייחסה להשתתפותם הקודמת במאבק על פלסטין.

אבל אי אפשר להסביר את חמאס רק כמיזם אידאולוגי שיובא ממצרים.

הוא צמח מתוך סביבה פלסטינית ייחודית שעוצבה בידי האינתיפאדה הראשונה, שלטון ישראל בשטחים שנכבשו ב-1967, קהילות הפליטים, הלאומיות הפלסטינית והתחרות עם הארגון החילוני לשחרור פלסטין.

לכן חמאס הוא גם אסלאמיסטי וגם לאומי פלסטיני.

הבנת צד אחד תוך התעלמות מהאחר יוצרת תמונה חלקית.

פלסטין מרכזית לארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, אבל הארגון אינו חמאס

חשיבותה המיוחדת של פלסטין חורגת גם מעבר לארגונים אסלאמיסטיים חמושים.

הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי הוקם ב-1969 בעקבות הצתת מסגד אל-אקצא.

הקשר ההיסטורי הזה נותר טבוע בשפתו של הארגון.

בישיבת חירום של הארגון ב-26 בפברואר 2026 הוא שב והדגיש את מרכזיותן של פלסטין ואל-קודס לכלל האומה האסלאמית, ותיאר את התמיכה בפלסטינים כאחריות פוליטית, משפטית, היסטורית ומוסרית.

זוהי ראיה משמעותית לכך שפלסטין תופסת מעמד מוסדי יוצא דופן בפוליטיקה של העולם האסלאמי.

אבל חשוב באותה מידה לא לעוות את העמדה שהארגון מקדם בפועל.

הארגון תומך רשמית במדינה פלסטינית עצמאית בקווי 1967 שבירתה מזרח ירושלים. הצהרת איסטנבול שלו מ-2025 תיארה את פתרון שתי המדינות כדרך בת-קיימא לשלום וליציבות אזוריים.

העמדה הזאת שונה מהותית מסירובו של חמאס להכיר בישראל.

לכן, הארגון ממחיש את חשיבותה הסמלית החריגה של פלסטין במדינות בעלות רוב מוסלמי, אך אינו מוכיח שהמדינות האלה שותפות לאידאולוגיה של חמאס.

המדינות בעלות הרוב המוסלמי עצמן מפריכות את הרעיון של מדיניות אסלאמית אחת כלפי ישראל

אין מדיניות חוץ מוסלמית אחידה כלפי ישראל.

מצרים חתמה על הסכם שלום עם ישראל ב-1979.

ירדן הלכה בעקבותיה ב-1994.

איחוד האמירויות ובחריין כוננו יחסים דיפלומטיים עם ישראל במסגרת הסכמי אברהם ב-2020, ומרוקו חידשה באותה שנה את היחסים הרשמיים עם ישראל.

אזרבייג'ן וכמה מדינות נוספות בעלות רוב מוסלמי מקיימות יחסים עם ישראל זה עשרות שנים.

ממשלות אלה יכולות לבקר את מדיניות ישראל, לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית ולהדגיש את חשיבותה האסלאמית של ירושלים, ובו בזמן לקיים יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל.

די בכך כדי להראות מדוע אי אפשר להשתמש במונחים "אסלאם", "אסלאם פוליטי", "חמאס", "מוסלמים" ו"העולם האסלאמי" כאילו הם מילים נרדפות.

היכן הטיעון של CSPii מבוסס ביותר

החלק החזק ביותר בתזה של CSPii אינו דורש טענות גורפות על כל מוסלמי או על כל ארגון אסלאמי.

התיעוד הנוגע לחמאס משכנע דיו בפני עצמו.

אמנתו המקורית של חמאס תיארה את פלסטין כאדמה אסלאמית לעד.

היא הציבה את הג'יהאד במרכז מאבקו.

היא שילבה במפורש עוינות כלפי יהודים לצד התנגדות לישראל.

המסמך המדיני המאוחר יותר השמיט חלק ניכר מהרטוריקה הזאת, אך המשיך לשלול את הלגיטימיות של ישראל ושמר על תביעת חמאס לכל פלסטין ההיסטורית.

במקביל, ירושלים ואל-אקצא מעניקים לחמאס כלי אידאולוגי שבאמצעותו אפשר להפוך סכסוך טריטוריאלי פלסטיני לסוגיה הפונה לקהל מוסלמי רחב הרבה יותר.

אלה עובדות מתועדות.

הטיעון נחלש כאשר מנסים להפוך אותן לקביעות גורפות על מוסלמים או למדידות מספריות לכאורה של הדוקטרינה האסלאמית.

הראיות אינן מצדיקות קפיצות כאלה.

וגם אין בהן צורך.

מה המשמעות להבנת הסכסוך בין ישראל לחמאס

יש פיתוי להסביר כל שלב בסכסוך הישראלי-פלסטיני בעיקר דרך מדיניות ישראל.

במקרה של חמאס, זהו הסבר חלקי.

מדיניות ישראל משפיעה ללא ספק על הפוליטיקה הפלסטינית ועל עמדות הציבור. לסכסוך יש ממדים טריטוריאליים, לאומיים, ביטחוניים והומניטריים שאי אפשר להעלים בכוח הרצון.

אבל התיעוד האידאולוגי של חמאס מראה שדחייתו את ישראל אינה רק תגובה לראש ממשלה ישראלי מסוים, למערכה צבאית אחת, לתנועת ההתנחלות או לגבולות שנוצרו לאחר מלחמת 1967.

תפיסת היסוד של הארגון שללה ריבונות יהודית קבועה כשלעצמה.

המסמך המאוחר יותר מיתן את הרטוריקה, אך שמר על הסירוב הבסיסי להכיר בישראל.

ההבחנה הזאת חיונית.

משמעותה שישראל יכולה לשנות מדיניות בלי לפתור בהכרח את התנגדותו האידאולוגית של חמאס לקיומה.

משמעותה גם שניסיונות להסביר את חמאס רק כתגובה להתנהלות ישראל משמיטים את מה שחמאס עצמו אמר שוב ושוב על מטרותיו.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני נותר טריטוריאלי, פוליטי ולאומי.

מבחינת חמאס, הוא גם דתי.

זו אינה האשמה שמדביקים לתנועה מתנגדיה.

הדברים מופיעים במסמכיו של חמאס עצמו.

וכל ניסיון רציני להבין את הסכסוך חייב להתחיל בהתייחסות רצינית למסמכים האלה.