פסיכופתיה והתנועה הפרו-פלסטינית

מה קורה כשתנועה פוליטית יוצרת מסגרת מוסרית שבה אלימות נגד קבוצת חוץ הופכת ל״התנגדות״, אפשר לשלול מקורבנות את מעמדם כאזרחים ולהעביר את האחריות למותם בחזרה אל האנשים שהותקפו?

חלק מהרטוריקה הקיצונית ביותר שצמחה מתוך פעילות פרו-פלסטינית מאז 7 באוקטובר 2023 מגלה דמיון בולט למאפיינים המזוהים עם פסיכופתיה: אטימות כלפי קורבנות, אמפתיה רגשית מופחתת, היעדר חרטה ויכולת לדבר על אלימות כדבר רצוי מבחינה מוסרית במקום כדבר שמעורר זעזוע רגשי.

אין פירוש הדבר שאפשר לאבחן פסיכופתיה באמצעות רטוריקה.

אבל הפסיכולוגיה מציעה שאלה נוספת שכדאי לשאול.

אם תכונות פסיכופתיות וסדיסטיות קיימות בכלל האוכלוסייה, ומחקרים קושרים אותן לתמיכה מוגברת באלימות פוליטית, מה קורה כשסביבה אידאולוגית מעניקה לתוקפנות שפה בעלת חזות מוסרית מכובדת?

פסיכופתיה קיימת גם מחוץ לבתי כלא ולמסגרות פסיכיאטריות

פסיכופתיה היא מבנה אישיותי הקשור למאפיינים ובהם אטימות, אמפתיה רגשית לקויה, ניצול, מניפולטיביות וחרטה מופחתת.

והיא אינה מוגבלת לעבריינים אלימים.

סקירה שיטתית ומטה-אנליזה מ-2021 בחנה 15 מחקרים שכללו 11,497 מבוגרים וחישבה אומדן כולל של 4.5 אחוזים לשכיחות הפסיכופתיה.

הנתון הזה דורש הסתייגות חשובה. כשהחוקרים השתמשו במדדים המבוססים על PCL, הנחשבים באופן נרחב לתקן הזהב בהערכת פסיכופתיה, אומדן השכיחות ירד לכ-1.2 אחוזים. שיטות מדידה אחרות הניבו אומדנים גבוהים בהרבה.

לכן יהיה מטעה להכריז בפשטות ש״4 אחוזים מהאנשים הם פסיכופתים״.

אפשר לומר באופן סביר שמאפיינים פסיכופתיים קיימים על רצף בכלל האוכלוסייה, ושיעור קטן יותר של אנשים עומד בספים מחמירים יותר.

הדבר נעשה מעניין מבחינה פוליטית כשמשלבים אותו במחקר על אלימות.

תכונות אישיות אפלות ואלימות פוליטית

מחקר מ-2024 שפורסם בכתב העת Personality and Individual Differences בחן תמיכה באלימות ממניעים פוליטיים בחמש דמוקרטיות.

המחקר הראשון בו כלל 10,316 משתתפים מארגנטינה, אוסטרליה, גרמניה, איטליה וארצות הברית. מחקר שני כלל 1,845 אמריקאים ובחן נרקיסיזם, מקיאווליזם ופסיכופתיה באופן ישיר יותר.

החוקרים מצאו שתכונות אישיות אפלות יותר היו קשורות לתמיכה רבה יותר באלימות פוליטית. במדגם האמריקאי היה לפסיכופתיה משקל בולט במיוחד.

מחקר רלוונטי עוד יותר, שפורסם ב-2026, בחן עמדות כלפי אלימות בסכסוך בין ישראל לחמאס.

בשני מחקרים שכללו 257 ו-470 משתתפים, פסיכופתיה וסדיזם נקשרו בעקביות לתמיכה בפעולות אלימות הן מצד ישראל והן מצד חמאס. החוקרים מצאו שהזדהות פוליטית השפיעה על השאלה באלימות של איזה צד תמכו אנשים, אך פסיכופתיה וסדיזם נקשרו לנכונות רחבה יותר לתמוך באלימות של צדדים יריבים כאחד.

הממצא הזה חשוב.

הוא מצביע על כך שאידאולוגיה ואישיות אינן חייבות להיות הסברים מתחרים.

אידאולוגיה יכולה לומר לאדם באלימות של מי לתמוך.

אישיות עשויה לסייע להסביר עד כמה נוח לאותו אדם עם אלימות מלכתחילה.

וזה מוביל ישירות לרטוריקה שהשמיעו כמה ארגונים פרו-פלסטיניים רדיקליים אחרי 7 באוקטובר.

״ניצחון היסטורי״ ב-8 באוקטובר

״ערכת יום ההתנגדות״ של הארגון הארצי סטודנטים למען צדק בפלסטין, National SJP, מספקת אחת הדוגמאות הברורות ביותר.

המסמך הופץ ב-8 באוקטובר 2023 או בסמוך לכך, בערך יום לאחר תחילת המתקפה בהובלת חמאס ושבועות לפני המבצע הקרקעי הנרחב של ישראל בעזה. הוא פרסם שיחת התארגנות ל-9 באוקטובר והפגנות ל-12 באוקטובר.

לסדר הזמנים הזה יש חשיבות.

הערכה לא הייתה בעיקר תגובה לחודשים של פעילות צבאית ישראלית בעזה. היא נוצרה כשהמתקפה עצמה והשלכותיה המיידיות עוד התפתחו.

המסמך הכריז:

״היום אנו עדים לניצחון היסטורי של ההתנגדות הפלסטינית.״

הוא תיאר את אירועי אוקטובר כ״תגובה טבעית ומוצדקת״ לדיכוי והנחה פעילים ״לנרמל את ההתנגדות״.

הוא הרחיק לכת עוד יותר.

הערכה קבעה שמתיישבים אינם אזרחים ״במובן של המשפט הבינלאומי״, משום שהם כביכול ״נכסים צבאיים״.

היא הכריזה שהאחריות ל״כל מקרה מוות ומוות״ מוטלת על ישראל בלבד.

ובפרק שדן בשחרור ״בכל האמצעים הדרושים״, נאמר שהתנגדות כוללת ״מאבק מזוין, שביתות כלליות והפגנות עממיות״, ולאחר מכן הוכרזו כולם כלגיטימיים והכרחיים.

כאן הפסיכולוגיה נעשית שימושית.

המסמך אינו רק תומך בשאיפות פוליטיות פלסטיניות.

הוא בונה מסגרת מוסרית לאלימות.

אלימות הופכת להתנגדות.

המתקפה הופכת לניצחון היסטורי.

מעמד אזרחי הופך לנתון למשא ומתן.

האחריות למוות מועברת לחלוטין ממי שמבצעים את האלימות.

מאבק מזוין הופך ללגיטימי מבחינה מוסרית.

הפסיכולוג אלברט בנדורה תיאר תהליכים קרובים מאוד במסגרת המושג התנתקות מוסרית.

כשהאלימות הופכת למוסרית

התנתקות מוסרית מתארת את המנגנונים הפסיכולוגיים שמאפשרים לאנשים להשתתף בהתנהגות מזיקה, לתמוך בה או לתרץ אותה, ובו בזמן להמשיך לראות בעצמם אנשים מוסריים.

מנגנון אחד הוא הצדקה מוסרית: האלימות נעשית קבילה משום שהיא משרתת מטרה צודקת לכאורה.

מנגנון נוסף הוא תיוג בלשון נקייה: התנהגות מטרידה מקבלת שפה שגורמת לה להישמע נקייה או מכובדת יותר.

מנגנון נוסף הוא ייחוס אשמה: האחריות עוברת מהמבצע לקורבן.

מנגנון נוסף הוא דה-הומניזציה או הדרה מוסרית: הקורבן נעשה ראוי פחות להגנה המוסרית הרגילה.

מחקרים מצאו קשר משמעותי בין התנתקות מוסרית להתנהגות תוקפנית. מטה-אנליזה שכללה 17,776 משתתפים מצאה קשר חיובי בין השתיים.

בחנו את הרטוריקה של National SJP דרך המסגרת הזאת.

הצגת האירועים כ״ניצחון היסטורי״ מעניקה להם רוממות מוסרית.

כינוי האלימות ״התנגדות״ מספק שפה שמעניקה לה לגיטימציה.

האמירה שהקורבנות לא היו באמת אזרחים מחלישה את מעמדם המוסרי.

הטלת האחריות ל״כל מקרה מוות ומוות״ על ישראל מסירה אותה ממבצעי האלימות.

והנחיה מפורשת לתומכים ״לנרמל את ההתנגדות״ מנסה לשנות את הנורמה המוסרית עצמה.

הארגון לא רק תיאר אלימות פוליטית.

הוא אמר לפעילים כיצד לחשוב עליה.

״לציונים לא מגיע לחיות״

המשמעויות הפסיכולוגיות נעשות ישירות יותר במקרה של חימאני ג'יימס, מהדמויות הבולטות במאהל הפרו-פלסטיני באוניברסיטת קולומביה ב-2024.

בהקלטה מינואר 2024 אמר ג'יימס:

״לציונים לא מגיע לחיות בנוחות, שלא לדבר על כך שלציונים לא מגיע לחיות.״

ג'יימס השווה ציונים לנאצים ולפשיסטים ואמר:

״תגידו תודה שאני לא פשוט יוצא ורוצח ציונים.״

ג'יימס אמר גם, לפי ההקלטה:

״אני מרגיש מאוד בנוח, מאוד בנוח, לקרוא לאנשים האלה למות.״

האמירות המרכזיות תועדו בווידאו ודווחו באופן עצמאי בידי ארגוני חדשות מרכזיים. בהמשך אסרה קולומביה על ג'יימס להיכנס לקמפוס.

בתחילה התנצל ג'יימס.

חודשים לאחר מכן הצהיר ג'יימס בפומבי שההתנצלות למעשה לא נכתבה על ידו.

שוב, מה שמעניין מבחינה פסיכולוגית אינו רק שהאמירה הייתה פוגענית.

אלא ההיגיון המוסרי שבתוכה.

ג'יימס קיבץ ציונים יחד עם נאצים, פשיסטים ותומכי עליונות לבנה. לאחר שנקבעה ההקבלה הזאת, המוות נעשה קביל מבחינה מוסרית.

השיוך לקטגוריה לבדו הספיק כדי לשלול את ההגנה הרגילה מהאדם שבתוכה.

זו הדרה מוסרית בצורה מפורשת באופן חריג.

מרטוריקה אישית להיתר ארגוני

הסיפור לא הסתיים בג'יימס.

באוקטובר 2024 הודיע ארגון Columbia University Apartheid Divest שההתנצלות הקודמת אינה מייצגת את הקו הפוליטי שלו.

בנפרד הכריז הארגון:

״אנו תומכים בשחרור בכל האמצעים הדרושים, לרבות התנגדות מזוינת.״

הוא טען גם שלאחר שהאפשרויות הלא-אלימות מוצו כביכול:

״אלימות היא הדרך היחידה קדימה.״

הראיות הזמינות אינן קובעות ש-CUAD תמך בכל אמירה של ג'יימס.

אבל הן כן קובעות דבר מצומצם וחשוב: הארגון עצמו העניק בפומבי לגיטימציה לאלימות פוליטית.

הדבר משנה את הסביבה החברתית סביב רטוריקה תוקפנית.

אדם המטיף לאלימות אינו נתקל בהכרח בתנועה שאומרת לו למתן את הקיצוניות שלו.

בחלק מהזרמים הרדיקליים, המבנה האידאולוגי עשוי דווקא לספק את ההצדקה.

״לנרמל את ההתנגדות״

ייתכן שזה המשפט החשוב ביותר במסמך של National SJP.

״לנרמל את ההתנגדות.״

תנועות פוליטיות אינן רק מביעות רעיונות. הן קובעות נורמות חברתיות.

הן אומרות למשתתפים איזו התנהגות ראויה לשבח, אילו קורבנות ראויים לאהדה, אילו מילים קבילות ואילו מעשים ניתנים להצדקה מוסרית.

National SJP הנחה במפורש את תומכיו לנרמל ולהפיץ את המסגור שלו להתנגדות.

ערכת ההפגנות הפומבית של Within Our Lifetime מספקת ראיות נוספות לרטוריקה מיליטנטית המופצת בחלקים מהתנועה.

בין הסיסמאות המומלצות בה:

״יש רק פתרון אחד! מהפכת אינתיפאדה!״

״התנגדות מוצדקת! כשאנשים נתונים לכיבוש!״

״אמרו בקול, אמרו בבירור, אנחנו לא רוצים ציונים כאן.״

״מניו יורק עד עזה! הפכו את האינתיפאדה לעולמית!״

״אנחנו לא רוצים שתי מדינות! אנחנו רוצים את 48'!״

וגם:

״5 6 7 8, רסקו את מדינת המתיישבים הציונית!״

לא כל אחת מהסיסמאות האלה היא איום באלימות פיזית, ויש לפרש סיסמאות בהקשרן.

אבל יחד הן מצביעות על סביבה אקטיביסטית שבה מאבק מהפכני, הדרת ציונים ו״אינתיפאדה״ משולבים באופן פעיל במסרי התנועה.

הדבר חשוב כשבוחנים אילו סוגי רטוריקה סביבה פוליטית מתגמלת ומגבירה.

אז היכן הפסיכופתים נכנסים לתמונה?

כאן הראיות נעשות מרמזות ולא מכריעות.

תכונות פסיכופתיות קיימות באוכלוסייה.

מחקרים קושרים פסיכופתיה וסדיזם לנכונות גבוהה יותר לתמוך באלימות פוליטית.

יש גם תיעוד של סביבות פוליטיות שבהן התנגדות מזוינת מתוארת כלגיטימית, אלימות כהכרחית, אפשר לשלול מקורבנות מעמד אזרחי ופעילים מקבלים הוראה לנרמל את המסגור האידאולוגי סביב האלימות.

כשמצרפים את העובדות האלה, עולה שאלה מתבקשת.

מה קורה לאנשים שכבר מאופיינים ברמות גבוהות של אטימות, סדיזם, תוקפנות או תכונות פסיכופתיות כשהם נכנסים לסביבה שמעניקה היתר מוסרי לעוינות כלפי אויב מסומן?

עבור מי שמלכתחילה מגלה התנגדות רגשית מועטה במיוחד לאכזריות, אידאולוגיה עשויה לספק דבר שימושי ביותר: הצדקה.

תוקפנות כבר אינה חייבת להיחוות כתוקפנות.

היא יכולה להפוך לשחרור.

שנאה יכולה להפוך לצדק.

אלימות יכולה להפוך להתנגדות.

אטימות כלפי קורבנות יכולה להפוך לתחכום פוליטי.

ואפשר לדבר על מות אויב אידאולוגי ללא חרטה, משום שקודם לכן הוצב האויב מחוץ למעגל הרגיל של הדאגה המוסרית.

המחקר אינו מוכיח כיום שאנשים בעלי תכונות פסיכופתיות מצטרפים לארגונים פרו-פלסטיניים בשיעור לא-פרופורציונלי. במחקר שנערך לצורך הכתבה לא נמצא מחקר אישיות מייצג של פעילים פרו-פלסטיניים.

אבל הדבר אינו הופך את השאלה הפסיכולוגית ללא רלוונטית.

הוא הופך אותה לשאלה שממתינה למחקר ישיר.

התנועה אינה צריכה ליצור פסיכופתיה

אולי האפשרות המעניינת יותר היא שקיצוניות פוליטית אינה צריכה כלל ליצור אישיויות פסיכופתיות.

היא צריכה רק ליצור סביבה שבה התנהגויות מסוימות הקשורות לאטימות קיצונית נעשות קבילות מבחינה מוסרית.

אדם אינו חייב להיות חסר אמפתיה כלפי כולם.

די בכך שיפסיק להחיל אמפתיה על קבוצה אחת.

אדם אינו חייב להאמין שרצח הוא דבר מקובל באופן כללי.

די במסגרת שמסבירה מדוע הריגת אויב מסוים מוצדקת.

אדם אינו חייב לדחות את המוסר.

הוא יכול במקום זאת להגדיר את המוסר מחדש כך שתוקפנות תהפוך לחובה מוסרית.

לכן נקודת המפגש בין התנתקות מוסרית לפסיכופתיה מעוררת מחשבה כל כך.

פסיכופתיה יכולה לכלול דאגה רגשית מופחתת ואטימות כתכונות אישיות.

התנתקות מוסרית יכולה לייצר התנהגות חיצונית דומה להפליא, כשהיא מלמדת אנשים מתי יש להשעות חמלה.

ותנועות פוליטיות המסוגלות לנרמל רטוריקה אלימה עשויות לספק סביבה שבה שני המנגנונים פועלים באותו כיוון.

שאלה לא נוחה

הראיות אינן מאפשרות לאבחן את התנועה הפרו-פלסטינית.

הן כן מאפשרות לשאול שאלה קשה הרבה יותר.

אם חלק מדיד באוכלוסייה מתאפיין ברמות גבוהות של תכונות פסיכופתיות, סדיסטיות או אטומות אחרות, ומחקר פסיכולוגי קושר אותן לתמיכה רבה יותר באלימות פוליטית, מה קורה כשפלגים פוליטיים רדיקליים אומרים למשתתפים שאויביהם אינם אזרחים לגיטימיים, שאלימות מוצדקת, שמאבק מזוין הכרחי ושהתנועה צריכה ״לנרמל״ באופן פעיל את תפיסת העולם הזאת?

חלק מהרטוריקה שתועדה מאז 7 באוקטובר מספקת מקרה מבחן מטריד.

אולי המסקנה המטרידה ביותר אינה שכל מי שמשמיע רטוריקה כזאת הוא פסיכופת.

אלא שאין הכרח שיהיה כזה.

אידאולוגיה פוליטית המסוגלת להפוך אכזריות למעלה מוסרית יכולה לאפשר את שחיקת המעצורים המוסריים הרגילים.

ועבור המספר הקטן יותר של אנשים שאולי כבר מתאפיינים בנטיות אטומות או תוקפניות במיוחד, סביבה כזאת עשויה להציע דבר חזק עוד יותר:

אוצר מילים מוסרי שבאמצעותו אפשר לתאר את הדחפים האפלים ביותר כצדקת הדרך.