למה חייל צה"ל אחד החזיר את הנשק שלו: "צה"ל העמיד אותנו בסיכון גדול"

בינואר 2009, עם סיומו של מבצע עופרת יצוקה, ניגש דני בלקמן למפקד שלו והושיט לו את רובה ה-M16 שלו.

המפקד סירב לקבל אותו. להחזרת נשק צבאי יש נוהל: הרובה מוחזר דרך הנשקייה, חותמים על טפסים וחייל מילואים מסיים את השחרור בצורה מסודרת. בלקמן אומר שבאותו רגע הוא כבר הגיע לנקודה שבה כל זה חדל לעניין אותו.

"אמרתי לו שאני לא יכול להיות חלק מזה יותר."

ואז הוא הלך לכיוון המכונית שלו.

מה שהופך את הסיפור שלו לחריג איננו עצם העזיבה של השירות הצבאי, אלא הסיבה לכך. בלקמן לא דחה את המלחמה, וגם לא טען שישראל הפעילה יותר מדי כוח. אחרי שנים של מחסומים, פעולות מעצר, כלא צבאי ושתי מלחמות, הסמל הראשון לשעבר בחי"ר הגיע למסקנה הפוכה: ישראל דורשת מהחיילים שלה לשאת בסיכונים שלדעתו היו צריכים להיות מוטלים על האויב.

"צה"ל העמיד אותנו בסיכון גדול בגלל הפחד מנזק אגבי לאזרחים", אמר ל-Israel News Pulse.

כיום בלקמן בן 41 וחי חיים שונים מאוד. כבר 19 שנה הוא נווד, מקים מדי כמה שנים בסיס במדינה אחרת ונוסע בקביעות ברחבי העולם. הוא מנהל נכסים פיזיים ודיגיטליים שבבעלותו, ומגדיר את עצמו כמספר ואוסף סיפורים. הוא גם עובד על ספר שיתאר חלק מההרפתקאות והחוויות שצבר במיאנמר, לאוס, קמבודיה, ישראל, מרוקו ומקומות נוספים.

אבל הוויכוח שהחל אצלו עם צה"ל לפני יותר מ-15 שנה מעולם לא באמת נעלם.

זה התחיל במחסומים

בלקמן התגייס בנובמבר 2003 וסיים את שירות החובה בתחילת 2007. בשנה השלישית לשירותו הפך לסמל מחלקה, וסיים את שירות החובה בדרגת סמל ראשון לפני שהמשיך במילואים.

חלק גדול משירותו היה ביהודה ושומרון, וכמה מהספקות הראשונים שלו החלו דווקא במחסומים צבאיים.

"לא יכולתי שלא לשים לב שצה"ל מציב בני נוער - בואו נודה באמת, בני 18 ו-19 הם ממש בני נוער - במחסומים פתוחים, מוקפים באלפי ערבים עוינים, עם חיכוך פנים מול פנים 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע", אמר. "היינו ברווזים במטווח."

הוא זוכר שנלמד נוהל מדורג לפני פתיחה באש: אזהרות מילוליות, ירי אזהרה, ולבסוף ירי מכוון לרגליים. תיאורים פומביים של נוהל מעצר חשוד בצה"ל תומכים באופן כללי ברצף הזה, אם כי הנהלים הרשמיים מבחינים בין ניסיון לעצור חשוד לבין תגובה לסכנת חיים מיידית.

בלקמן אומר שלא כך הוצגו לו ההוראות בעל פה.

"הנוהל הזה היה חלק מהפקודות שנמסרו לנו בעל פה, ולא נאמר שהוא תלוי בסוג מסוים של אירוע", אמר.

מבחינתו הבעיה הפכה חדה במיוחד כאשר חיילים עמדו מול יידוי אבנים. בלקמן זוכר הוראות לנצור אש כל עוד לא הופיע נשק חם, והוא ראה בכך ביטוי נוסף לאותו חוסר איזון שלדעתו הלך והעמיק.

"הפקודות שלנו היו לנצור אש כשהאויב זורק עלינו אבנים ולפתוח באש רק אם יש לו נשק חם", אמר. "אני מבטיח לכם שמטח אבנים בהחלט יכול להרוג אדם."

השאלה שהחלה להתגבש בראשו לא הייתה אם חיילים צריכים לנהוג באיפוק. השאלה הייתה כמה סיכון נוסף מצופה מהם לקבל כדי לעשות זאת.

בתוך שכם הבעיה נעשתה קשה יותר

שירות במחסום היה דבר אחד. פעולות מעצר בתוך שכונות צפופות היו דבר אחר.

בלקמן אומר שחיילים נשלחו לעיתים עמוק לתוך אזורים עוינים כדי להגיע לאדם אחד, במקום להתייחס לשכונה שמסביב כחלק מהבעיה המבצעית. המטרה הייתה להפוך את הפעולה למדויקת יותר. הוא הלך והשתכנע שבפועל היא הופכת את החיילים לפגיעים יותר.

הוא מתאר פעולות שבהן כוח נע בתוך שכונות עוינות לעבר יעד אחד, בזמן שהמרחב מסביב נותר מאוכלס ולא נשלט. בשלב מסוים הוא החל לסרב לחלק מהפקודות.

לדבריו, הוא סירב לסיורים בכפרים עוינים כאשר לא ראה מטרה מבצעית משמעותית, ובכמה מקרים סירב להיכנס לשכם לפעולות נגד חשודים בודדים בלי שהמרחב שמסביב יאובטח תחילה.

להחלטות האלה היה מחיר. בלקמן אומר שישב קרוב לשלושה חודשים בכלא 6 ליד עתלית בגלל הסירובים.

"כל פקודה שסירבתי לה היא מהלך שאני גאה בו עד היום", אמר.

Israel News Pulse לא עיין באופן עצמאי ברישומי המשמעת של בלקמן, ולכן תקופת המאסר והנסיבות שסביבה מוצגות כעדותו. את השאלה הצבאית הרחבה יותר קל יותר לבסס: פעילות קרובה בשטח בנוי מסכנת חיילים באופן משמעותי. מה שלא ניתן להוכיח מהרישום הפומבי הוא הטיעון הנגדי הגדול יותר של בלקמן - שחיילים שנפצעו או נהרגו בפעולות כאלה היו שורדים אילו ישראל הייתה משתמשת בשיטות רחבות או הרסניות יותר.

בלקמן בכל זאת רואה את הקשר כמובן מאליו. מבחינתו, מה שישראל מכנה "דיוק" עלול להפוך להעברת הסיכון מהאזרחים אל החיילים שנשלחים להיכנס פיזית לתוך המרחב.

לבנון הפכה תסכול לתפיסת עולם

מלחמת לבנון השנייה ב-2006 העמיקה את התחושה הזאת.

יחידת האם של בלקמן נשארה בגזרת שכם במהלך המלחמה. עם זאת, הוא אומר שמספר קטן של חיילים שהגיעו במקור ממסגרות אחרות נותרו נכסים של הפיקוד האזורי והוסטו זמנית צפונה. בלקמן אומר שהיה אחד מהם.

הוא ביקש מ-Israel News Pulse שלא לפרסם את היחידה שבה שירת או פרטים על התפקידים הספציפיים שמילא.

בלקמן אינו אנונימי. הוא הסכים לפרסום שמו, גילו, דרגתו והרקע שלו כחייל חי"ר. הדאגה שלו ממוקדת יותר: משום שהוא נוסע בקביעות ברחבי העולם, כולל במדינות מוסלמיות וערביות ובמדינות שאין להן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, הוא אינו רוצה שפרטים מבצעיים מזהים משירותו הצבאי ייצרו עבורו סיכון אישי.

את מה שהוא מוכן לתאר הוא מתאר דרך מה שלדבריו ראה.

לדבריו, עבודתו כללה זיהוי פעילות אויב והעברת מידע בשרשרת הפיקוד. הוא אומר שנתקל בעמדות ובאמצעי לחימה של חיזבאללה בתוך או בסביבת מבנים אזרחיים, כולל מבנים ששימשו כמרפאות מקומיות, וזוכר מקרים שבהם מטרות לא הותקפו בגלל חשש לפגיעה באזרחים.

"היו כמה כאלה", אמר כשנשאל על תקיפות שלא בוצעו.

מכיוון שבלקמן אינו רוצה לחשוף מיקומים, תאריכים או יחידות, Israel News Pulse אינו יכול לאמת באופן עצמאי את אותם מקרים מסוימים. עם זאת, התופעה הרחבה בשדה הקרב מתועדת.

תחקיר Human Rights Watch על מלחמת 2006 מצא מקרים קונקרטיים שבהם חיזבאללה אחסן נשק בתוך או בסביבת מבנים אזרחיים. הוא גם תיעד ירי מסוים מאזורים מאוכלסים ומקרבת עמדות של האו"ם. במקביל, אותו תחקיר דחה טענות גורפות שלפיהן חיזבאללה פעל דרך קבע מתוך כפרים מאוכלסים ברחבי דרום לבנון, ומצא שחלק גדול מפעילות הרקטות שנבדקה יצא משדות, מטעים ועמקים סמוכים.

להבחנה הזאת יש חשיבות ברישום ההיסטורי. עבור בלקמן באותה תקופה, הייתה לה הרבה פחות חשיבות.

"נאמר לנו לנצור אש ולהישאר במקום כדי להימנע מנזק אגבי", אמר.

מבחינתו, לבנון גיבשה לרעיון ברור משהו שהחל עוד במחסומים: המדיניות הצבאית הישראלית דורשת מחיילים לקבל חשיפה וסיכון נוספים כדי להפחית את הסכנה לאנשים בצד האויב.

אבל פסק הדין הרשמי על לבנון היה שונה מזה של בלקמן

בלקמן יצא ממלחמת לבנון השנייה גם בתחושה שחיילים ישראלים היו מסוגלים להשיג יותר, אך נעצרו בידי הדרג המדיני והפיקוד הצבאי.

שנים לאחר מכן הציגה ועדת וינוגרד מסקנה מורכבת יותר.

הוועדה מתחה ביקורת קשה על הדרג המדיני, אך לא קבעה שצה"ל ניצח בשדה הקרב ורק נמנעה ממנו הכרעה מלמעלה. היא תיארה את המלחמה כ"החמצה חמורה", מצאה כשלים משמעותיים בפיקוד העליון ובכוחות היבשה, וקבעה שישראל סיימה את המלחמה ללא ניצחון צבאי ברור.

בלקמן זוכר את המלחמה דרך עדשה אחרת. הוא מפריד בין החיילים שראה בשטח לבין המערכת שניהלה אותם. בעדותו, הרצון להמשיך להילחם היה קיים ברמות הנמוכות, גם כאשר הכיוון האסטרטגי מלמעלה היה אחר.

שלוש שנים אחר כך, ההבחנה הזאת הפכה חשובה עוד יותר.

עזה נראתה כמו הזדמנות שנייה

מבצע עופרת יצוקה החל בדצמבר 2008 לאחר הסלמה בירי הרקטות מעזה.

בלקמן נכנס למבצע כשהוא מאמין שישראל עומדת סוף סוף לעשות את מה שלדעתו לא נעשה בלבנון: להביס את האויב באופן מכריע. לדבריו, החיילים סביבו הבינו שהמטרה היא השמדת חמאס, וגם האמינו ששחרור גלעד שליט הוא חלק ממה שישראל מנסה להשיג.

"המלחמה הזו הוצגה לנו בשטח כהשמדת חמאס על ידי כל שרשרת הפיקוד", אמר בלקמן. "כל חייל ידע שלעצור אותם פירושו להשמיד אותם ולהביס אותם לחלוטין."

הרישום הציבורי הרשמי היה מצומצם יותר. היעדים המוצהרים של ישראל התמקדו בהפסקת ירי הרקטות, בפגיעה בתשתית הצבאית של חמאס ובשינוי המצב הביטחוני בדרום ישראל. חיסול חמאס לא הוגדר באופן רשמי כמטרה המרכזית, וגם לא שחרור גלעד שליט.

הפער בין מה שבלקמן אומר שהחיילים האמינו שהם נשלחו להשיג לבין מה שהממשלה הגדירה בפומבי כמשימה הוא אחד החלקים המרכזיים בסיפור שלו.

כאשר ישראל הכריזה על הפסקת אש חד צדדית אחרי 22 ימים, חמאס נותר בשלטון ושליט נותר בשבי.

עבור בלקמן זה הרגיש מוכר.

"זה היה שלוש שנים אחרי שצה"ל ניצח בשדה הקרב בלבנון אבל הובס על ידי ההנהגה שלנו", אמר, כשהוא מתאר את השקפתו. "ידעתי אז שאני לא יכול להמשיך להקריב את הנשמה והזמן שלי עבור הנהגה מדינית וצבאית שמוותרת שוב ושוב על ההיגיון."

הפעם, התסכול לא הסתיים בעוד ויכוח עם מפקדים.

הוא הסתיים ברובה.

ה-M16 היה אמור לחזור למקום אחר

בסיום שירות המילואים, אומר בלקמן, הנשק שלו היה אמור להיות מוחזר דרך ההליך המנהלי הרגיל. במקום זאת הוא ניגש ישירות למפקד שלו והושיט לו את ה-M16.

המפקד סירב בתחילה לקבל אותו והצביע על הנוהל שהיה על בלקמן לבצע. בלקמן הבהיר שהוא עוזב בכל מקרה.

"הוא לקח אותו כי לא הייתה לו ברירה", אמר בלקמן. "הוא הבין שאני פשוט עומד להשאיר אותו על הקרקע וללכת, גם במחיר של מעצר."

בלקמן הלך למכונית שלו.

לדבריו, המפקד השלים מאוחר יותר עבורו את הניירת, ורופא צבאי אישר בהמשך שאינו כשיר עוד לשירות. הוא לא חזר.

לא היה מעצר דרמטי ולא מאסר שני. הפרידה הייתה שקטה יותר מזה, אבל לא פחות סופית.

חלק מהאנשים סביבו ראו בהחלטה נטישה. בלקמן אומר שכינו אותו בוגד שעזב את אחיו לנשק.

"המניעים שלי היו בדיוק הפוכים", אמר.

מבחינתו, להמשיך להשתתף היה פירושו לקבל מערכת שלדעתו מסכנת אותם.

הוויכוח חורג בסופו של דבר הרבה מעבר להוראות פתיחה באש

הביקורת של בלקמן אינה נעצרת בנוהלי מחסום מסוימים או בשרשראות אישור מטרות. הטיעון שלו רחב הרבה יותר.

הוא מאמין שמאמצים לצמצום נפגעים אזרחיים יכולים להאריך מלחמות, להגדיל את הסבל מכל הצדדים ולשדר היסוס לאויבים שאינם מפרשים איפוק באותה צורה שבה חברות מערביות מפרשות אותו.

כשנשאל בתחילה על חוקי המלחמה, בלקמן ניסח זאת באופן חד.

"אין חוקים במלחמה מלבד אחד: להשיג ניצחון מוחלט על האויב."

כפשוטו, זה אינו תיאור נכון של הדין הבינלאומי. דיני הלחימה קיימים, מחייבים מדינות וארגונים חמושים, וכוללים חובות של הבחנה, מידתיות ואמצעי זהירות להגנת אזרחים.

Israel News Pulse ביקש מבלקמן להבהיר למה התכוון.

התשובה שלו חשפה תפיסה מדויקת יותר.

"כדי לנצח, אנחנו חייבים לפעול על פי מערכת הערכים של האויב, לא שלנו", אמר.

בלקמן מאמין שאויביה של ישראל מבינים את הרגישות הישראלית לנזק אגבי ובונים את האסטרטגיה הצבאית שלהם סביב הציפייה הזאת. מבחינתו, איפוק ישראלי מתפרש לא כמוסר אלא כחוסר נכונות לנצח.

הוא הלך רחוק יותר ואמר שמנקודת המבט שהוא מייחס לאויב, כל דבר שאינו "הרס מוחלט ועקירה" מאותת על היסוס.

זוהי השקפתו של בלקמן. זו אינה המסגרת המשפטית שעל פיה מתנהלות פעולות צבאיות ישראליות.

המשפט ההומניטרי הבינלאומי אינו נעלם מפני שהאויב מפר אותו. חובותיו של צד לסכסוך ממשיכות לחול גם כאשר הצד השני מתעלם מחובותיו. במקביל, הדין מכיר גם בחשיבות של הגנת הכוח ובצורך הצבאי. כך למשל, אזהרה מוקדמת לפני תקיפה אינה תמיד נדרשת כאשר היא עלולה לסכן את הכוח התוקף או כוחות ידידותיים.

לכן הוויכוח האמיתי איננו בין צבא שמגן על חיילים לבין צבא שמגן על אזרחים. שני האינטרסים והחובות קיימים. המחלוקת היא כמה סיכון יש להעביר לצד אחד כדי להגן על הצד האחר.

בלקמן מאמין שישראל ציירה שוב ושוב את הקו הזה במקום הלא נכון.

הוא מתאר את תפיסת העולם הזאת באמצעות שורה מתוך "גן העדן האבוד" של ג'ון מילטון: "Abashed the devil stood and felt how awful goodness is."

מבחינתו, הציטוט מבטא הבחנה מהותית. טוב, לדעתו, אינו בהכרח חסד כלפי אויב או איפוק לשם האיפוק. לעיתים, הוא טוען, כדי להביס את מה שנתפס כרוע נדרש כוח ולא פשרה.

נתון אחד הופך את הטיעון לפחות פשוט

מבצע עופרת יצוקה יצר גם עובדה שמקשה להסביר את אבדות צה"ל רק באמצעות מגבלות על הפעלת כוח.

בדוח מאוחר יותר של ממשלת ישראל נכתב שכמעט מחצית מהחיילים הישראלים שנהרגו במבצע נהרגו מאש צה"ל בשוגג.

הנתון הזה אינו מפריך את הטיעון של בלקמן לגבי חשיפה טקטית. הוא כן ממחיש עד כמה קשה לייחס אבדות בשדה הקרב לסיבה אחת.

חיילים יכולים להיהרג מאש אויב, מאש כוחותינו, מכשלי מודיעין, מהחלטות פיקוד, מהשטח הבנוי ומהשלכות של בחירות טקטיות שנועדו להפחית פגיעה באזרחים. הקביעה מי היה שורד תחת אסטרטגיה אחרת הופכת במהירות לתרחיש שלא ניתן להוכיח.

הטיעון של בלקמן איננו סטטיסטי. הוא נובע מהחוויה המצטברת שהוא מתאר: מחסומים, פעולות מעצר, פקודות שסירב לבצע, כלא צבאי, לבנון, עזה ולבסוף ההחלטה להפסיק לשאת נשק עבור צה"ל.

הוא עדיין משוכנע שקיבל את ההחלטה הנכונה.

"100%", אמר כשנשאל אם הוא עדיין עומד מאחוריה.

הוא אינו רוצה לדבר בשם החיילים של היום

יותר מ-15 שנה לאחר מכן, בלקמן אומר שלדעתו יותר אנשי מילואים מתחילים לשאול שאלות שהוא עצמו שאל כשהיה במיעוט קטן בהרבה.

האם ניתן למדוד את השינוי הזה זו כבר שאלה אחרת. הוויכוח עצמו, לעומת זאת, חי מאוד.

כמה סיכון נוסף צריכים חיילים לקבל כדי לצמצם פגיעה באזרחים בצד השני? מתי דיוק הופך לפגיעות? ואיך צבא אמור לקבל החלטות כאלה כאשר האויב פועל מתוך סביבה עירונית מאוכלסת?

לבלקמן יש תשובה.

אבל כשנשאל להחיל אותה על חיילי צה"ל של היום, הוא עצר.

"אני לא יכול לדבר בשם החיילים של היום", אמר. "אני בא מתקופה אחרת. יש להם רחפנים שעושים היום את מה שאני עשיתי עם העיניים והרגליים שלי. אני מיושן."

זה לא אומר שהוא חושב ששדה הקרב של היום בטוח יותר. להפך. בלקמן טוען שהסיכון לחיילי צה"ל כיום גדול יותר משום שאויביה של ישראל התחזקו, צברו ניסיון והפכו יעילים יותר לאורך השנים.

הוא קושר את ההתחזקות הזאת ישירות למה שהוא רואה כחוסר נכונות ישראלי מתמשך להשיג הכרעה.

"כשסירבנו לנצח ולסיים את המלחמה, פשוט אימנו את האויבים שלנו להרוג אותנו בצורה יעילה יותר", אמר בהודעת המשך ל-Israel News Pulse.

בלקמן רואה גם בטבח 7 באוקטובר אישוש לטיעון הזה. בפרשנות שלו, שנים שבהן חמאס וארגונים חמושים אחרים הורשו לשרוד, להתארגן מחדש ולשפר יכולות, יצרו בסופו של דבר אויב מסוכן בהרבה.

זו המסקנה שלו מהאירועים. השאלה עד כמה איפוק צבאי ישראלי בעבר, לעומת גורמים מדיניים, מודיעיניים, אסטרטגיים ואזוריים אחרים, תרם להתחזקות חמאס היא שאלה רחבה הרבה יותר, שאי אפשר לבסס על ניסיונו של בלקמן בלבד.

אחרי ראיון מלא בוודאות, נשאר בכל זאת גבול אחד שהוא לא מוכן לחצות.

הוא לא מתיימר לדעת כיצד החיילים של היום עצמם מבינים את מה שמבקשים מהם לעשות.

"בואו נחכה ונשמע אותם מדברים בשם עצמם."