"נשבור להם את העצמות": ישראל חייבת לזכור היכן היא חיה

תשובתו של דוד "דדו" אלעזר ב-1973 הייתה בוטה. הרלוונטיות שלה אינה טיעון בעד איומים קולניים יותר, אלא בעד ישראל שמבינה את אויביה ומוכנה להכריע אותם.

במסיבת עיתונאים ב-8 באוקטובר 1973 שאל העיתונאי דן שילון את הרמטכ"ל, רב-אלוף דוד "דדו" אלעזר, אם הוא צופה מלחמה קצרה או ארוכה. זה היה היום השלישי למלחמת יום הכיפורים.

אלעזר השיב:

"אני חוזה עכשיו רק דבר אחד - שאנחנו נמשיך לתקוף, ואנחנו נמשיך להכות, ואנחנו נשבור להם את העצמות."

הייתה תקופה שבה גנרלים ישראלים דיברו כך.

מה שהיה נכון היה נכון, ומה שהיה כך היה כך. אויב שתקף את ישראל היה אויב שצריך להכריע. לא היה צורך לקבור את ייעודו של הצבא תחת ניסוחים שנועדו להפוך את המשימה לנוחה יותר לשמיעה.

את הישירות הזאת כדאי לזכור.

הבטחה, לא לוח זמנים

שילון שאל על משך המלחמה. אלעזר השיב על כוונותיו.

הייתה גם הסתייגות חשובה. בתיאור השיחה של חנוך ברטוב נכתב שאלעזר סירב להתחייב כמה זמן תימשך הלחימה. הוא הבטיח את המשך ההתקפות, לא סיום מהיר או נטול כאב.

ההבחנה הזאת חשובה. מפקד אינו יכול להבטיח ביושר באיזה תאריך תסתיים מלחמה. הוא יכול להבהיר מה צבאו מתכוון לעשות.

זה גם לא היה רגע של עליונות ישראלית קלה. ישראל הופתעה, ומתקפת הנגד שלה בסיני ב-8 באוקטובר נכשלה. הביטחון שבאמירה אינו צריך לטשטש את חומרת המצב שבו נאמרה.

כדי לזכור את דדו לא צריך להעמיד פנים שמילים תקיפות מונעות טעויות. הן לא. מודיעין, הכנה, שיקול דעת וביצוע חייבים להעניק למילים האלה משמעות.

אבל צבא זקוק גם למטרה שאינה משתמעת לשתי פנים. בתשובה הזאת לא היה ספק בנחישותו להמשיך להילחם.

כאן זה לא דיסני וורלד

בואו לא נשכח היכן ישראל חיה.

זה המזרח התיכון. זו לא אירופה. ובוודאי לא אמריקה.

ישראל יכולה להעריך את בריתותיה במערב, לחלוק שאיפות דמוקרטיות ולהקשיב היטב לידידיה, בלי להניח שהציפיות של מישהו אחר הן תוכנית הגנה מספקת.

אי אפשר לנסח את מדיניות הביטחון שלה כאילו המדינה שוכנת בתוך דיסני וורלד או סיקס פלאגס.

למשפחות בישראל מגיעים חיים רגילים: בקרים של בית ספר, עבודה, חופשות, ויכוחים סביב שולחן האוכל ותוכניות שאינן תלויות במרחק מהמקלט. טבעי לרצות חיים כאלה. להניח שאויבי ישראל מעוניינים לאפשר אותם זו כבר הנחה אחרת.

תפקידה של ההנהגה הוא להגן על החיים הרגילים האלה מפני מי שמוכנים להחריב אותם. לשם כך צריך להביט באיומים בלי לרכך אותם תחילה למשהו שנוח יותר לדבר עליו.

כדאי לעיתים להקשיב לעצות מחוץ לישראל. הן אינן יכולות להחליף את חובתה להעריך בעצמה את הסכנה.

לאיומים האלה יש עבר מתועד

השמות מוכרים. גם המעשים צריכים להיות מוכרים.

ב-2016 קבעה ועדה של האו"ם שדאעש מבצע רצח עם ביזידים. זה לא היה ויכוח על ניסוח דיפלומטי. זה היה ניסיון להשמיד קהילה.

ב-7 באוקטובר 2023 חמאס וארגוני טרור פלסטיניים נוספים תקפו אזרחים במכוון ולקחו בני ערובה. ועדת או"ם תיעדה לאחר מכן את המעשים האלה במסגרת ממצאיה על פשעי מלחמה. העובדות הבסיסיות אינן נעשות חשובות פחות רק מפני שהחל עוד סבב של ויכוח פוליטי.

גם מעורבותה של איראן חרגה בהרבה מנאומים. המרכז הלאומי ללוחמה בטרור של ארצות הברית תיעד את אספקת הנשק המתקדם של משמרות המהפכה לחיזבאללה, לרבות רקטות ארוכות טווח, טילי שיוט וכטב"מים.

אלה ארגונים ומערכות שונים, בעלי שיקולים שונים. הבנת ההבדלים היא חלק מההתייחסות הרצינית אליהם. כך גם ההבחנה בינם לבין האזרחים החיים תחת שלטונם או לצדם.

אבל דיוק אינו יכול להפוך לתירוץ להתחמקות. איום אינו חדל להיות איום רק משום שההיסטוריה שלו מורכבת.

את הדיפלומטיה צריך לשפוט לפי הישגיה. את האיפוק צריך לשפוט לפי השאלה אם הוא מגביר את ביטחונם של בני אדם. אף אחד מהם אינו צריך לחייב את ישראל להעמיד פנים שכוונות עוינות נעלמות כשמתארים אותן במילים מרגיעות יותר.

וישראל

המטרה בהיזכרות בדבריו של אלעזר אינה להפוך כל תדרוך צבאי לתחרות איומים.

המטרה היא להשיב את הבהירות שמאחוריהם: כשישראל מותקפת, מנהיגיה חייבים להיות מוכנים להכריע את הכוחות התוקפים אותה. הם צריכים להיות מסוגלים לומר זאת בפשטות, להגדיר יעד בר השגה ולקבל אחריות להחלטות הנחוצות כדי להגיע אליו.

ציטוט לוחמני אינו תחליף לצבא מתפקד. גם הסבר אלגנטי מדוע איום לא הובן אינו תחליף כזה.

ישראל צריכה לקדם הזדמנויות לשלום בלי להתנצל על העוצמה הדרושה להגנת אזרחיה. עליה להקשיב לביקורת בלי לבלבל בין קבלת אישור לבין ביטחון. מעל הכול, עליה להימנע מהפיתוי להעריך את אויביה על פי מה שהייתה רוצה שיאמינו בו.

דבריו של דדו נאמרו במלחמה מסוימת, מול צבאות מסוימים. האחריות שביטאו אינה מוגבלת ל-1973.

בואו לא נשכח. זה האזור של דאעש, חמאס, חיזבאללה והאייתוללות.

וישראל.