אירופה חייבת לעשות יותר למען אוקראינה. גם לגישה של טראמפ יש חשיבות.

לאמריקאים יש זכות לשאול איזו מחויבות לאוקראינה משרתת את האינטרסים של ארצות הברית, וכיצד אירופה יכולה לשאת באחריות רבה יותר. לאוקראינים יש זכות לחשוש מהחלטות שעלולות לפגוע ביכולתה של ארצם להגן על עצמה. מדיניות רצינית חייבת לתת מענה לשני החששות.

הדיון מאבד מערכו כשהוא הופך למבחן נאמנות. הכינוי "הכלב של פוטין" לדונלד טראמפ מחליף בחינה עניינית בעלבון. גם ההתייחסות לכל ביקורת על מדיניותו כלפי אוקראינה כאל עוינות לאמריקה אינה מועילה. השאלה היא מה משיגות החלטותיו, מה תורמת אירופה, והאם לוולדימיר פוטין יש סיבה חזקה יותר לנהל משא ומתן מאשר להמשיך להילחם.

רוסיה פתחה בפלישה רחבת ההיקף. אוקראינה מגינה על ארצה. ההכרה בכך אינה מכריעה בכל ויכוח על סיוע, סנקציות או משא ומתן, אך היא מבהירה על מי מוטלת האחריות למלחמה.

האחריות של אירופה מתחילה בתמונה אמינה

הטיעון בעד תפקיד אירופי משמעותי יותר משכנע. ביטחונה של אוקראינה משפיע ישירות על ביטחונה של היבשת. ממשלות אירופה צריכות לתכנן, לתקצב ולייצר בהתאם למציאות הזאת, במקום להיות תלויות בכל חילופי ממשל בוושינגטון.

אבל הטענה שאמריקה נותנת הכול ואירופה תורמת מעט שגויה. שירות המחקר של הפרלמנט האירופי דיווח ב-14 באוקטובר כי מוסדות האיחוד האירופי והמדינות החברות בו עקפו את ארצות הברית בשנת 2025 בסך הסיוע הצבאי, הפיננסי וההומניטרי שהוקצה לאוקראינה. ההשוואה מתייחסת לסיוע שהוקצה, ואינה אומרת שכל אירו שהובטח כבר הגיע לאוקראינה.

ההכרה בתרומתה של אירופה מחדדת את הדרישה לפעולה נוספת. יש לבחון ממשלות לפי השאלה אם הן מספקות את הציוד שאוקראינה זקוקה לו, מממנות סיוע שניתן להסתמך עליו ומרחיבות את הייצור. הכרזה גדולה אינה יכולה ליירט טיל.

גם הסכומים הכוללים שמופיעים בכותרות אינם תמיד בני השוואה. הלוואות, מענקים, הקצאת נשק וציוד שסופק בפועל הם מדדים שונים. לאמריקאים ששואלים כיצד משתמשים בכספם מגיעה תשובה ראויה. כך גם לאירופים שממשלותיהם מקבלות על עצמן התחייבויות משמעותיות.

הדיון המועיל עוסק בשלב הבא של חלוקת האחריות: כיצד אירופה יכולה לתמוך לאורך זמן בהגנת אוקראינה, תוך צמצום התלות במשלם המסים האמריקאי ובמחזורי הבחירות בארצות הברית.

המימון האירופי עדיין זקוק ליכולות האמריקאיות

תוספת מימון אירופי אינה מחליפה מיד את הציוד האמריקאי.

מכון קיל דיווח באוגוסט כי המדינות התורמות באירופה רכשו מחברות ביטחוניות אמריקאיות סיוע צבאי בשווי של לפחות 3 מיליארד אירו במחצית הראשונה של 2026. הסכום היווה כ-30% מהסיוע הצבאי שלהן שנרכש מהתעשייה. המכון גם ציין כי לאירופה יש כיום חלופות מוגבלות למערכת ההגנה האווירית פטריוט.

מכאן נפתחת אפשרות מעשית. מדינות אירופה יכולות לממן חלק גדול יותר מצורכי אוקראינה, לרבות רכישת מערכות אמריקאיות, ובמקביל וושינגטון יכולה לשמר את הגישה לציוד ולשרשראות האספקה. לאורך זמן, אירופה צריכה לפתח יכולות עצמאיות רחבות יותר.

מימון אירופי לצד המשך האספקה האמריקאית יפחית את הנטל על משלמי המסים בארצות הברית, תוך שמירה על יכולות שאוקראינה עדיין זקוקה להן. הוא גם יעניק לאירופה זמן לבנות את כושר הייצור הנדרש לעצמאות רבה יותר.

אירופה צריכה לשאת בחלק גדול יותר מהעלות. המעבר הזה צריך לחזק את ההגנה על אוקראינה לכל אורכו.

לדיפלומטיה מגיעה הזדמנות, וגם מבחן תוצאה

יש לשפוט בהגינות את ניסיונו של טראמפ להביא לסיום המלחמה במשא ומתן. עצם השיחה עם פוטין אינה מעידה על תמיכה בו. דיפלומטיה מחייבת לעיתים התמודדות עם מנהיגים שהתנהלותם הופכת את המשא ומתן לקשה ולנחוץ כאחד.

ב-16 באוקטובר העניק טראמפ פטור מסנקציות ומכסים חדשים מסוימים שנקבעו בחוק גרהאם, בנימוק של אינטרס לאומי. הצו הותיר על כנן סנקציות קיימות שנקבעו בצווים נשיאותיים קודמים הנוגעים לרוסיה. תיאור ההחלטה כביטול כל הסנקציות האמריקאיות יהיה שגוי.

החשש של אוקראינה הוא האם ההקלות למוסקבה והלחץ על קייב יביאו לצעדים מקבילים מצד רוסיה, או ישאירו את המדינה המגינה על עצמה לנהל משא ומתן מעמדה חלשה יותר.

השאלה היא מה משיגה הגמישות. ויתור יכול להיות כלי מועיל במשא ומתן כאשר הוא מניב פעולה הדדית. קשה יותר להצדיקו אם מוסקבה נהנית ממנו בשעה שדרישותיה נותרות ללא שינוי.

נפתח פתח דיפלומטי. לאחר שסטיב ויטקוף נפגש עם פוטין ב-21 באוקטובר, הודיע הקרמלין כי רוסיה מוכנה לחדש שיחות בדרג המקצועי עם אוקראינה וארצות הברית ב-10 בנובמבר או לאחר מכן. רוסיה גם שחררה את האמריקאי סטיבן האברד, שהוחזק במעצר. ראוי להכיר בהתפתחויות האלה. הן אינן מעידות שהושגה הפסקת אש או שהושג הסדר.

תומכי טראמפ יכולים, בצדק, להצביע על החשיבות שבהמשך המשא ומתן. תומכי אוקראינה יכולים, בצדק, לשאול אילו התחייבויות הניתנות לאכיפה יצמחו ממנו. המבחן הבא צריך להיות מעשי: ריסון הדדי, הסדרי ביטחון אמינים והשלכות להפרת הסכם.

חידוש השיחות יוצר הזדמנות. ערכן האסטרטגי תלוי במה שיבוא אחריהן.

לכבד את הבוחרים ולכבד את אוקראינה

בוחר אמריקאי אינו צריך להתנצל על השאלה כמה ארצות הברית צריכה להוציא, מהי המטרה, או מדוע בעלות ברית עשירות אינן יכולות לקבל על עצמן אחריות רבה יותר. לשאלות האלה יש מקום בדיון דמוקרטי.

אוקראיני אינו צריך להתנצל על החשש מהסדר שיותיר את ארצו חשופה למתקפה נוספת. הרצון שהמשא ומתן יצליח אינו מחייב לקבל כל תנאי שמוצג כשלום.

מבחינת וושינגטון, העמדה החזקה ביותר תשלב מימון אירופי רב יותר עם הבהרה מה נדרשת רוסיה לעשות בתמורה להקלות. מבחינת אירופה, מנהיגות צריכה להתבטא בלוחות זמנים אמינים לרכש ולאספקה, הנשענים על יכולת לעמוד בהם לאורך זמן. אוקראינה חייבת להיות במרכז המשא ומתן על שטחה ועל ביטחונה העתידי. אין לכפות עליה החלטות על עתידה בניגוד לעמדתה.

זהו בסיס מעשי להסכמה גם בין מי שחלוקים בדעתם על טראמפ: להפוך את התמיכה האמריקאית לכזו שניתן לקיים לאורך זמן, לשפר את יכולתה של אירופה להגן על ביטחונה, ולבחון את המשא ומתן לפי ההתחייבויות שהוא מניב.

אמת המידה צריכה להישאר זהה בלי קשר לזהות היושב בבית הלבן: האם אוקראינה יכולה להגן על עצמה, האם רוסיה משלמת מחיר על המשך התוקפנות, והאם הסכם יקטין את הסיכוי למלחמה נוספת?

תפקיד אירופי משמעותי יותר ודיפלומטיה אמריקאית יעילה צריכים לקדם את שלוש המטרות.